מהי הגאווה?
עודכן: 10 באוק׳
הגאווה היא עונה, צעדה, מסיבה, מחאה ומוצר תיירותי, תלוי בעיר ובשנה. לגברים הומואים וביסקסואלים זה לעתים קרובות סוף השבוע היחיד שבו הרחוב שייך לנו. קל גם לשכוח שהגאווה התחילה כמאבק, לא כקמפיין של מותג. גם המסיבה וגם הפוליטיקה אמיתיות. אתה מחליט איך אתה מגיע.
מאיפה זה בא
המילה ״גאווה״ הייתה תשובה לבושה. צעדות ומרידות בסוף שנות ה־60 ובשנות ה־70 (סטונוול בניו יורק היא המפורסמת, לא היחידה) הפכו פשיטות, מעצרים והלוויות לתביעה על המרחב הציבורי. משמרות המחאה ההומופיליות המוקדמות היו שקטות יותר. מצעדי גאווה מאוחרים יותר הפכו לתהלוכות. החוט המקשר פשוט: לא נישאר בבית כאילו אנחנו שמועה.
שנות האיידס גרמו לגאווה להרגיש כמו אזכרה לא פחות מחגיגה. ההיסטוריה הזאת עדיין יושבת מתחת למוזיקה. אם אתה מכיר רק את המשאית ואת הסלפי, אתה רואה את השכבה הנוכחית, לא את היסודות. היסטוריה של הומואים מעבר לסטונוול משרטט את המפה הארוכה יותר.
גאווה מקומית היא לא גאווה תאגידית
צעדה בעיר קטנה עם מערכת הגברה שאולה ודוכן קהילתי היא לא אותו דבר כמו סוף שבוע בבירה עם מותגי בירה, בנקים ובמות VIP בכרטיסים. כסף תאגידי יכול לממן במות ואבטחה. הוא גם יכול לשטח את המסר ל״אהבה היא אהבה״ ולהשאיר אנשים טרנסים, גברים שאינם לבנים, עובדי מין וגברים החיים עם HIV כקישוט.
אתה לא חייב להחרים כל לוגו כדי להפעיל שיקול דעת. שים לב מי מופיע בתוכנייה, מי חסר, והאם קבוצות מקומיות קיבלו שולחן או רק האשטאג. ועדת הגאווה המקומית שלך היא לעתים קרובות מתנדבים שמתווכחים על שירותים וביטוח. הם התרבות. המשאית של המותג היא הפרסומת.
למה זה עדיין חשוב לגברים
בחלק מהמדינות הגאווה היא מסיבת רחוב כי החוק כבר השתנה. באחרות היא עדיין סיכון. גם בערים בטוחות יותר, גברים משתמשים בגאווה כדי למצוא זה את זה אחרי שנה של אפליקציות, כדי להביא חבר הביתה אל תוך קהל, או כדי לעמוד ליד מישהו שלא יכול להיות מחוץ לארון בעבודה. נראות היא לא יוהרה כשהאלטרנטיבה היא מחיקה.
הגאווה היא גם זמן שבו מגיעים תיירים, ההונאות מתרבות והמקומות מתפוצצים. נסיעה למצעד גאווה: מה לדעת לפני שיוצאים הוא מדריך מעשי. איך להשתמש במאתר המקומות כשאתה בנסיעה יפנה אותך לברים האמיתיים, לא רק למסלול המצעד.
בטיחות, לא רק סיסמאות
המונים, חום, אלכוהול וכייסים הם סיכונים רגילים. הטרדה ממוקדת עדיין קורית בשולי המסלול, בתחבורה הציבורית ואחרי חצות. תישאר עם אנשים שאתה סומך עליהם, תקבעו נקודת מפגש, ואל תניח שדגל קשת אומר שכל רחוב ידידותי. אם אתה מגיע ממדינה עוינת, תחשוב על תמונות, תיוגים ומה הטלפון שלך יראה במעבר הגבול. ראה כשהיעד עוין להט״ב.
אם היום הזה יותר מדי בשבילך (הרעש, האבל, הזיכרונות הישנים), מותר ללכת. הגאווה היא כלי. היא לא אישיות חובה.